אמפתיה היא סוג של תגובה כלפי האחר. היא נוגעת לתפיסה ולהבנה של רגשות האחר, ולהשתתפות ברגשות אלה. אמפתיה מאפשרת לאמץ את נקודת מבטו של האחר, לחשוב כמו במוחו ולצפות את תגובתו. היסטוריונים וחוקרי תרבות (לענפיה המגוונים) הבינו לאחרונה כי לאמפתיה תפקיד מרכזי ביצירת ציוויליזציה, והיא חבויה בבסיס תהליכים שהתרחשו בהיסטוריה ומתרחשים מדי יום ביומו. האמפתיה מחוללת נרטיבים היסטוריים מורכבים שכוללים תגובות מגוּונות של זהות אישית וקבוצתית. היא קשורה בעבותות לתרבות (למשל לספרות, לאמנות ולקולנוע) כמו גם למושגים כמו ידע והבנה, זהות אישית וסולידריות חברתית, אחריות, תקשורת, פתרון בעיות, שיתוף-פעולה ותרומה חברתית.
קבוצת המחקר "אני-הוא: האמפתיה בהיסטוריה, בחברה ובתרבות" ביקשה לחקור כיצד ומתי מתפתחת אמפתיה, אצל מי היא נחשבת לערך, מהן השלכותיה לטוב ולרע ואם יש לה גבולות. מטבע הדברים, הקבוצה חקרה גם את המושגים "אדישות" ו"ניכור" שכן האמפתיה היא לעתים קרובות סלקטיבית. במצבי קונפליקט אישיים ופוליטיים אמפתיה כלפי צד אחד מתפרשת לעתים כדרישה להתנכרות לצד האחר. מכאן נשאלה גם השאלה מה גורם להתעלמות, להסטת המבט, למבוי רגשי סתום? הבחירה באמפתיה כנושא למחקר אישי וקבוצתי הכתיבה את הרכב החוקרים בקבוצה וחייבה שילוב, יוצא דופן וחלוצי במנדל סכוליון, בין היסטוריונים לבין פסיכולוגים.
חברות וחברי הקבוצה:
פרופ' עמוס גולדברג, פרופ' אריאל כנפו-נעם, פרופ' גלית נגה-בנאי, פרופ' לילך שגיב, טל אורליצקי, יונתן הראל, ד"ר רוני מיקל-אריאלי, שי סתרן, אופק קהילה.