אור חסון למד ספרות ספרדית ולטינו-אמריקנית ופסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית; עבודת הדוקטור שלו עסקה במושג השיגעון (locura) בספרד בעת החדשה המוקדמת ובדיאלוג שבין כתיבה רפואית על שיגעון לייצוגיו בספרות תור הזהב (ה-Siglo de Oro) בספרד. מחקרים אחרים שפרסם עסקו במקומם של יהודים, מומרים, והשפה העברית בספרות ובהגות הספרדית של המאות ה-16 וה-17. כדוקטורנט היה חבר בקבוצת מחקר במרכז מנדל סכוליון, ולאחר מכן בילה שנתיים כעמית פולברייט ויד הנדיב במחלקה לשפות וספרויות רומאניות בהרווארד. הצעת המחקר שלו למנדל סכוליון כללה שלושה פרויקטים: הראשון מחבר בין ייצוג משוגעים בפולקלור הספרדי לאחרוּת דתית ואתנית בעת החדשה המוקדמת, השני עוסק במקומה של השפה הערבית בלקסיקוגרפיה הספרדית של המאה ה-17, והשלישי יוקדש למפגשים ספרותיים ותרבותיים במרחב האיבּרי של ימי הביניים.