מבט על תפישת הזמר ושירתו בפואזיה ובתיאוריה המוזיקלית של סוף ימי הביניים

בימי הביניים המאוחרים חלה תפנית במעמד הזמר במוזיקה, כאשר המסורת של בואתיוס ופרשניו נזנחה לטובת רעיונות חדשים. על פי בואתיוס, מוזיקאי אמיתי (musicus) לא מטריד את עצמו במלאכה הנחותה של שירה ונגינה, אלא חושב ומהרהר אודות עקרונותיה התיאורטיים של המוזיקה. בעוד שהמוזיקאי הוא איש של פילוסופיה, הזמר (cantor) הוא ההיפך המוחלט – אדם אשר עוסק בעבודה פיזית, לא נדרש לקונטמפלציה עמוקה וממילא שכלו לא היה מאפשר לו מחשבה מסוג כזה. דמות הזמר הטיפש חלחלה עמוק כל כך לתרבות ימי הביניים עד שניתן למצוא אותה גם בכתביו של גווידו מארצו, שהודה כי אין בנמצא בעל מקצוע חכם פחות מהזמר, ובכדי לשפר את המצב, החליט לחולל מהפכה באופן תיווי המוסיקה. גווידו שינה את משמעות המושגים הרווחים, וראה את ה-musicus כזמר אשר שולט בעקרונות המוזיקה והתיווי ואת ה-cantor כזמר שאינו שולט בחומר ומסוגל ללמוד אך ורק דרך השמיעה. עם הסתעפות התיווי, הזמרים, שבמשך מאות שנים היו cantores נלעגים, עברו צד והפכו לאלה שבעצמם לועגים ל-cantores, הלא הם הזמרים שאינם שוחים בתיאוריה המתפתחת. כמותם, גם התיאורטיקנים של המוזיקה הרבו להשתלח בזמרים המוצלחים פחות, תוך שהם מפרטים את החסרים בהשכלתם של ה-cantores, ביכולותיהם הווקאליות, המוזיקליות, הקוגניטיביות ואפילו המוסריות. ברבע האחרון של המאה ה-14, כאשר התיווי הפך מורכב במיוחד, מלחיני סגנון ה'ארס-סובטיליור' חיברו והלחינו מספר שירים השמים ללעג את אותם זמרים גרועים, ואף מחקים במוזיקה את סגנון שירתם הקלוקל. בהרצאה אדון במקורות המראים את התמורה שחלה במעמד הזמר, מבואתיוס במאה ה-6 ועד טינקטוריס במאה ה-15, ואציג את הביקורת על הזמרים בשירי ה'ארס-סובטיליור'. ניתוח השירים יראה את הקשר בין המוזיקה לטקסט ויציג את תפקידה של המוזיקה ביחסי הכוחות חברתיים.