אמפתיה היא סוג של תגובה כלפי האחר. היא נוגעת לתפיסה ולהבנה של רגשות האחר, ולהשתתפות ברגשות אלה. אמפתיה מאפשרת לאמץ את נקודת מבטו של האחר, לחשוב כמו במוחו ולצפות את תגובתו. היסטוריונים וחוקרי תרבות (לענפיה המגוונים) הבינו לאחרונה כי לאמפתיה תפקיד מרכזי ביצירת ציוויליזציה, והיא חבויה בבסיס תהליכים שהתרחשו בהיסטוריה ומתרחשים מדי יום ביומו. האמפתיה מחוללת נרטיבים היסטוריים מורכבים שכוללים תגובות מגוּונות של זהות אישית וקבוצתית. היא קשורה בעבותות לתרבות (למשל לספרות, לאמנות ולקולנוע) כמו גם למושגים כמו ידע והבנה, זהות אישית וסולידריות חברתית, אחריות, תקשורת, פתרון בעיות, שיתוף-פעולה ותרומה חברתית.

קבוצת המחקר "אני-הוא: האמפתיה בהיסטוריה, בחברה ובתרבות" ביקשה לחקור כיצד ומתי מתפתחת אמפתיה, אצל מי היא נחשבת לערך, מהן השלכותיה לטוב ולרע ואם יש לה גבולות. מטבע הדברים, הקבוצה חקרה גם את המושגים "אדישות" ו"ניכור" שכן האמפתיה היא לעתים קרובות סלקטיבית. במצבי קונפליקט אישיים ופוליטיים אמפתיה כלפי צד אחד מתפרשת לעתים כדרישה להתנכרות לצד האחר. מכאן נשאלה גם השאלה מה גורם להתעלמות, להסטת המבט, למבוי רגשי סתום? הבחירה באמפתיה כנושא למחקר אישי וקבוצתי הכתיבה את הרכב החוקרים בקבוצה וחייבה שילוב, יוצא דופן וחלוצי במנדל סכוליון, בין היסטוריונים לבין פסיכולוגים.

חברות וחברי הקבוצה: 

פרופ' עמוס גולדברג, פרופ' אריאל כנפו-נעם, פרופ' גלית נגה-בנאי, פרופ' לילך שגיב, טל אורליצקי, יונתן הראל, ד"ר רוני מיקל-אריאלי, שי סתרן, אופק קהילה.

קבוצת המחקר "ארוס, משפחה וקהילה", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ב-תשע"ד, חקרה את מונח הארוס בתור אחד מצמתי המשמעות הפוריים ביותר בחשיבה האנושית ואת השלכותיו מרחיקות הלכת בתחום האישי והציבורי כאחד. במישור הציבורי, ארוס משפיע באופן אישי ועמוק על אופיים וטיבם של ארגונים חברתיים החל במשפחה וכלה בציבורים המאורגנים על בסיס תרבותי, דתי ו/או אתני. יתר על כן, מושג הארוס וייצוגו בתרבות הוא במהותו בין-תחומי, משום שהוא קשור קשר הדוק לתופעות של שבירת גבולות: שבירת גבולות פרטית, המוצאת ביטוי במשיכה ובמגע גופני בין שני בני אדם שונים ונפרדים, שבירת גבולות מגדרית, המתממשת במשיכה ובחיבור בין סובייקטים מגדריים שונים, שבירת גבולות מעמדית, שמאפייניה הם פריצת המחיצות בין שכבות שונות בחברה, שבירת גבולות אתנית ולאומית, כאשר יש יחסים המערערים על הומוגניות של אלה, ושבירת גבולות דתית, המתרחשת כאשר כוחו של ארוס מפרק את ההגדרות שהקימו האמונה והפולחן. מכאן שארוס הוא נושא שלא רק מזמין, אלא כמעט מחייב עיסוק בין-תחומי הנוגע בספרות, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, בלימודי תרבות, בפסיכולוגיה ובתיאולוגיה. אופייה של קבוצת המחקר הייתה, אפוא, שילוב בין היסטוריה יהודית, היסטוריה ישראלית, ספרות רומאנית, ספרות יהודית ועברית ולימודים קלאסיים, תוך שימוש במגוון מתודות מחקריות שנועדו לחפש ולחשוף את הקשרים בין ביטוייו המגוונים והשונים של ארוס בכל אחד מהתחומים הללו.

חברות וחברי הקבוצה: 

פרופ' רות פיין, פרופ' יוסף קפלן, פרופ' יואב רינון, ד"ר שמרית פלד, גב' מורן בנית, מר אור חסון, גב' מרים סמט, גב' דנה קפלן.

קבוצת המחקר "ארכיאולוגיות של זיכרון: ייסוד, שקיעה וחורבן", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"א-תשע"ג, בחנה את ההשפעה של אירועי חורבן ושל תהליכי הידרדרות וקריסה של חברות מורכבות, על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי. במסגרת זאת הקבוצה הבחינה בין הרישום השונה שהותירו תהליכי שקיעה ארוכי טווח שנבעו מניוון חברתי, תרבותי או כלכלי או משינויי אקלים גלובאליים, לבין אירועים דרמאטיים וחד פעמיים כמו כיבושים והרס או רעידות אדמה. הקבוצה בחנה את הזיקה שבין האירועים כפי שהם משתקפים במקורות הכתובים ובממצא הארכיאולוגי ובין הדרך שבה הם באים לידי ביטוי במיתוסים המכוננים של מגוון חברות קדומות. לאירועי חורבן, שהם הרגעים או התקופות שבהם החברות משתנות או חדלות מלהתקיים, יש השפעה מרובה גם על ההיסטוריוגרפיה של תהליכי כינון ושקיעה כאחד. הקבוצה ניסתה להבין גם כיצד השתנתה תפיסת האירועים במהלך הדורות וכיצד הפכו חלק מאירועי החורבן ללקחים פוליטיים או מוסריים וכיצד השפיע הזיכרון ההיסטורי על כיווני המחקר של הקהילות הארכיאולוגיות. במהלך מחקרה הקבוצה קיימה מספר סיורים, בהם למצודות הברזליות בנגב, לפטרה, להרודיון, ליפו וכן לתל חצור ועומרית.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר שרון צוקרמן ז"ל, פרופ' רוני אלנבלום ז"ל, ד"ר נילי ואזנה, פרופ' גידי שלח, גב' מיכל ביטון, ד"ר אסנת סוויד, מר אורי דוידוביץ', מר גיא רק. 

קבוצת המחקר "בלשנות היסטורית וסמנטיקה פורמלית", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ח-תש"פ, ביקשה לקדם ולהרחיב את ההבנה של טבע השפה אנושית בעזרת שילוב של שני ענפי מחקר בבלשנות שעד כה טרם הוצע שילוב ביניהם: בלשנות היסטורית, העוסקת בשאלות איך שפות משתנות לאורך זמן ומהן הסיבות לשינויים אלו; וסמנטיקה פורמלית, החוקרת את המשמעות הלשונית. שני ענפי המחקר הללו התפתחו מתחומים אינטלקטואליים רחוקים: הראשון בא מהעולם הפילולוגי, ואילו השני מקורותיו נטועים בעולם הלוגיקה המתמטית. לפיכך אין זה פלא שתחומים אלו לא התחברו זה לזה באופן טבעי מבחינת מטרותיהם, שיטות העבודה ושאלות המחקר. במחצית השנייה של המאה ה-20 חלה אמנם התקרבות בין התחומים בשאלות העוסקות בחקר שינויי משמעות וגרמטיקליזציה (התהליך המורכב שבו משמעויות דקדוקיות מתפתחות משמעויות לקסיקליות). חרף המאמצים הללו שינוי סמנטי עדיין אינו מובן כהלכה, וזאת לאור שלוש סיבות: (1) היעדר בחינת מקרי מבחן ממבחר גדול של שפות; (2) היעדר תיאוריה סמנטית מפורשת העומדת בבסיס הטענות לשינוי סמנטי; (3) הבנה מצומצמת של יחסי הגומלין המתקיימים בין סמנטיקה, פרגמטיקה ותחביר בשינוי לשוני. תכליתה של קבוצת המחקר הייתה ליצור פרדיגמת מחקר שמשלימה את החוסר הזה, תוך שהיא בוחנת בשיטתיות כיצד בכוחם של שני התחומים, בלשנות היסטורית וסמנטיקה פורמלית, לתרום האחד לשני. זאת מתוך שאיפה להסיק מסקנות על תכונותיהן של מגוון קטגוריות סמנטיות (כדוגמת שלילה, זמן, מודאליות), האוניברסליות שלהן, והמנגנונים העומדים מאחורי הדפוסים המצויים בשינויי המשמעות לאורך זמן הנשנים בתולדות השפות.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' אליצור בר-אשר סיגל, פרופ' איתן גרוסמן, ד"ר עינת רובינשטיין, ד"ר נורה בונה, מר עמרי מירז, גב' שירה טל, מר קווין גראסו, גב' נעה באסל.

קבוצת המחקר "דעת ומכאוב: הבניות תרבותיות של הסבל", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ח-תש"ע, ביקשה לבחון את הכאב כאירוע תרבות, חוויה אישית ותהליך פיזיולוגי היוצרים תופעה עיקשת אשר מפגינה נחישות והתמדה היסטורית למרות התהפוכות האפיסטמיות הרבות שעבר לאורך ההיסטוריה האנושית, וחוליית קישור בלתי ניתנת להעלמה בין כל היבטיה של התרבות האנושית. הצורך האנושי לבטא כאב ולהעניק לו הסבר מקובע בתוך תרבויות האדם, ועל כן חקר הכאב בעבר ובהווה הוא מרכזי להבנתה של כל תרבות באשר היא. כל ארבע מסגרות החשיבה בהן אנו עוסקים – יהדות, נצרות, סוציולוגיה ומדע – מחפשות ומעניקות משמעות לכאב. חוקרות וחוקרים ברחבי העולם מתמודדים עם תחום חדש ומסובך, ההיסטוריה של הרגשות, וההיסטוריה של התחושות הנלווית אליה. מלכתחילה נחלקו החוקרים לשתי סיעות. קבוצה אחת, בהשפעת הפסיכולוגיה, גרסה שסדנא דארעא חד הוא, ואין הבדל בין תחושות היסוד של יחידים או קבוצות אנושיים בזמנים ובתרבויות שונות. מספר מסוים (המשתנה תדירות) של תחושות יסוד משותפות אשר על תשתיתן בונה כל תרבות את תגובותיה למציאות. אולם ככל שהמחקר הולך ומעמיק, מסתבר כי ההבדלים בין הרגשות והתחושות המתוארים בתרבויות ובזמנים שונים כה רב, שאי אפשר לקבוע בבירור מהן תחושות יסוד ומהן תחושות שמקורן במבנה-על תרבותי. עד היום הזה לא הצליחו חוקרים לאתר רגש או תחושה חפים מכל מבנה והבעה מוכתבי תרבות, ועל כן מסכימים רוב ההיסטוריונים כיום כי כל שניתן לנו לחקור הוא ההבעות של תחושות וההתייחסות אליהן, ומוטב לזנוח את הויכוח שאינו ניתן לפתרון. קבוצת "דעת ומכאוב" הציעה להתבונן בכאב כמוקד מחקרי כלל-אוניברסיטאי – הן כמושא מחקרי "טהור" והן כמושא למניפולציה, שירוש (ארדיקציה) וגירוי טיפולי. הקבוצה הפגישה זירות וטכניקות שונות – מרפאים/ות, פרקטיקות תרבותיות והיסטוריות שהתמודדו עם הכאב; ביולוגיה של העברה עצבית של כאב וחקר אנתרופולוגי של הכאב. כל זאת תוך הקשבה לקולו של הסובל.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר עתניאל דרור, פרופ' לאונה טוקר, פרופ' אסתר כהן, ד"ר מנואלה קונסוני, ד"ר מיכל אלטבאואר, ד"ר עמרי הרצוג, ד"ר נעמה כהן-הנגבי, ד"ר נועה ששר.

קבוצת המחקר "הדמיון הפרשני: זיקות בין דת ואמנות בתרבות היהודית בהקשריה", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ט-תשע"א, ביקשה לערוך בחינה משולבת של הדתי והאמנותי על היבטיהם האסתטיים, החווייתיים והפרשניים. שני תחומים אלה – דת ואמנות – מתקיימים בתרבות ונתפסים במחקרה גם במעורב גם במובחן זה מזה והקבוצה ביקשה לפרוס את מערכת הזיקות שביניהן ולבחון אותה בריבוי אופניה. הקבוצה העמידה שאלות הן בפרספקטיבה היסטורית והן בפרספקטיבה פנומנולוגית, אשר הצטרפו יחד לניסיון לעמוד על האופנים בהם מסורות אמנותיות תורמות לתודעה ולחוויה הדתית (או המחולנת), ועל הדרכים בהן אלה מייצרות גישות אמנותיות חדשות. הקבוצה הציבה שאלות כגון: מה מאפיין את האמנות הדתית בתקופות שונות? האם תפיסות דתיות של תרבות נתונה, יהודית או אחרת, עולות בקנה אחד עם הפרקטיקות האמנותיות שלה? ובהקשר היהודי: הניתן להבחין בעקרונות אסתטיים אשר הנחו את הבנייתם של החיים היהודיים הציבוריים והפרטיים? האם ניתנה להם הצדקה תיאולוגית או הלכתית? המחקר כלל זווית משווה, בעיקר ביחס לחברות נוצריות. השילוב הבין-תחומי של הקבוצה על פני הערוצים האקספרסיביים הראשיים של האמנות – מוסיקה, ספרות ואמנות וויזואלית – אפשר עיצוב פורה וייחודי של מתודולוגיות חדשות בחקר התרבות היהודית. כתוצאה משילוב התחומים ונקודות המיקוד, עמדו במרכז המחקר נושאים כמו: ההקשר המוסדי-מרחבי של היצירה האמנותית הדתית (בית הכנסת, הבית, בית המדרש, בית התרבות ואולם הקונצרטים ומרחבים פרטיים וקהילתיים אחרים); הטקס הדתי כמערך מורכב הכולל בתוכו ערוצי ביטוי אמנותיים שונים והמהווה מצדו מקור השראה לביטוי אמנותי עתיק ומודרני כאחד; האמנים היחידים כמבטאים רגשות דתיים קבוצתיים ופרטיים; תחום הקדושה וזיקתו לתחום היופי, אופני התקבלות פואטיים-אמנותיים של טקסטים ויצירות קנוניים וסיגולם להוויות חיים משתנות. מבחינה היסטורית, תחומי העיסוק של חברי הקבוצה כללו את שלהי העת העתיקה כמו גם את ראשית העת החדשה והמודרנה עם התמקדות משותפת במאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. לאור הדגש המודרני, נבחנו בהרחבה היחסים הדיאלקטיים שבין תפקידן של האומנויות בהעצמת תהליכי חילון מצד אחד, ותרומתן בהבניית חלופות רליגיוזיות לדפוסים מסורתיים מן הצד השני. 

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' רות הכהן, פרופ' גלית חזן-רוקם, פרופ' ירחמיאל כהן, פרופ' אילנה פרדס, ד"ר יונתן בן-הראש, גב' ענת דנציגר, ד"ר ורד מדר, גב' תהילה מישור, ד"ר אירינה צ'רנצקי.

קבוצת "היהודים בין תרבות רב ותרבות מיעוט: מקרה ביזנטיון", אשר פעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ד-תשס"ו, טענה שניכר כי תפארת ההיסטוריה התרבותית של יהודי ביזנטיון סבלה עד כה מחסר במחקר מרוכז וארוך טווח בקרב שאר לימודי היהדות. ביזנטיון ראויה למחקר מאומץ לא רק כשלעצמה, אך גם באשר היא משמשת חוליה מגשרת המעמידה את החוקר על טיב הזרמים המרכזיים של הזהות היהודית השוררים בעולם היום. נכון אף לומר כי יהודי מזרח אירופה בארצות הנצרות האורתודוכסית, וכן אותן קהילות שקמו בתוך גבולות האימפריה העותומאנית לשעבר הם יורשי אותן הקהילות היהודיות של האימפריה הביזנטית. המטרה השנייה של הקבוצה הייתה לפתח מודל מחקר עבור הסוציולוגיה ההיסטורית של המסירה התרבותית לאורך זמן, ובפרט עבור אותם אמצעים שסייעו לתקשורת ולחילופי הידע בין תרבויות מיעוט ותרבות רב. תקוות המחקר הייתה כי מודל שכזה יהיה ישים בהקשרים תרבותיים אחרים המורכבים מרב ומיעוט, כגון יהודים בארצות הנצרות, יהודים ונצרים בארצות האסלאם, וכן לגבי האינטראקציה בין נצרים אורתודוכסים והטרודוקסים בביזנטיון. ניתן יהיה ליישם מודל שכזה במחקר החברה הישראלים המודרנית על סבך ומגוון מרכיביה החברתיים. לבסוף, מאמץ המחקר הביזנטי ביקש ליצור מומנטום של מחקר ולימוד אינטרדיציפלינריים שימשיך גם לאחר תום שלוש שנות הפרויקט, ויהפוך את האוניברסיטה העברית למרכז משמעותי לחקר ביזנטיון ברמה הבינלאומית.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' ראובן בונפיל, ד"ר רינה טלגם, פרופ' גדליה סטרומזה, ד"ר עודד עיר-שי, ד"ר אופיר מינץ-מנור, מר יוסי סופר, ד"ר רוני עמיר, ד"ר מיכה פרי, ד"ר רולי זילברשטיין.

קבוצת המחקר "התהוות העברית החדשה", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ד-תשע"ו, חקרה את המבנה ואת ההקשר של שימוש בלשון העברית בתקופת תחייתה. צמיחת העברית החדשה כלשון דיבור היא מאורע ייחודי בתולדות העמים.לא ידוע מקרה נוסף שבו שפה שבמשך דורות לא היו לה דוברים ילידיים עברה תהליך של "תחייה" והפכה ללשון מדוברת בשימוש יום יומי. על אף תשומת הלב המחקרית שמשכה תופעה חסרת תקדים זו, טרם נבדקו באופן שיטתי המאפיינים הדקדוקיים-מבניים של הלשון בתקופה המכוננת של ראשית התהוותה, ועדיין לא ידועים לאשורם מידת ההשפעה ואופן ההשפעה של ההקשר החברתי הרב-לשוני שבו התחולל התהליך. קבוצת המחקר הציעה שיתוף פעולה מחקרי בין-תחומי בין חוקרים מתחום הלשון העברית לחוקרים מתחומי הבלשנות התיאורטית, התיאורית וההיסטורית. זאת במטרה להגיע להבנת התהליך בו התפתחה העברית החדשה על רקע של סביבה רב לשונית, באמצעות בחינה מדוקדקת של הטקסטים הקיימים תוך מודעות לדפוסי התפתחות לשוניים וסוציולינגוויסטיים. לצורך כך הקבוצה בחנה ואפיינה באמצעים פורמליים את השפעת השפות שבאו במגע עם העברית. ניתוח עובדות הלשון המשתקפות בחומרים הטקסטואליים מתקופה מכוננת זו אפשרה גם להרחיב את הידיעה על תופעות בלשניות כלליות ובראשן מגע בין לשונות, התהוות שפות, ותהליכים של שינוי לשוני.

חברות וחברי הקבוצה: 

פרופ' עידית דורון, פרופ' משה טאובה, פרופ' מלכה רפפורט-חובב, פרופ' יעל רשף, מר חנן אריאל, גב' מירי בר-זיו לוי, גב' אביגיל צירקין-סדן, גב' עינת קרן.

קבוצת המחקר "חומרים לשינוי", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ז-תשע"ט, עסקה בדינמיקה של תהליכי שינוי היסטוריים ועכשוויים תוך התמקדות בחומר כגורם המחבר בין הממדים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והדתיים של תקופות שינוי. הקבוצה הדגישה את מקומו של החומר – בכלים, חפצים, יצירות אמנות, מזון – כסוכן  פעיל בתהליכי שינוי בהיסטוריה האנושית ובחברה העכשווית בחלקים שונים של העולם. דגש על הממד "הדואלי של עולם החומר כמשקף תהליכים חברתיים ופוליטיים מחד גיסא, וכבעל תפקיד "אקטיבי באותם התהליכים מאידך גיסא, אפשר לקבוצת המחקר לקדם הבנה מעמיקה של תהליכים היסטוריים וגם של חברות בנות זמננו. הקבוצה ערכה סינרגיה בין דיסציפלינות מחקריות ממדעי הרוח והחברה,תוךשילוב מתודולוגיות מגוונות. חברות וחברי הקבוצה חקרו תהליכי שינוי באזורים ובהקשרים היסטוריים שונים לאורך ציר כרונולוגי רחב, כאשר שניים הם ארכיאולוגים החוקרים את התהליך הדרמטי של מעבר מחברת ציידים לקטים לחברת חקלאים יושבי קבע, בעיקר בלבנט ובצפון סין. חברה נוספת בקבוצת המחקר עסקה בחקר תולדות האומנות כאמצעי להבנת ההיסטוריה התרבותית והחברתית של המזרח התיכון, מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה האומיית. החבר הרביעי הוא אנתרופולוג תרבותי אשר עורך את מחקריו האתנוגרפיים בווייטנאם ובישראל ועוסק בעיקר ביחסי הגומלין שבין אוכל לתרבות. הנושא שקישר בין חברי הקבוצה מהדיסציפלינות השונות היה העיסוק בתהליכי שינוי ממבט של עולם החומר כגורם פעיל.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' גדעון שלח, פרופ' ליאור גרוסמן, פרופ' רינה טלגם, פרופ' ניר אביאלי, מר אלעד ירון, גב' טל אולוס, גב' נעמי שמחוני, גב' עידית בן אור.

קבוצת המחקר "חינוך ודת: בין מסורת לחידוש", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ה-תשס"ז, ביקשה להראות את המעמד החשוב שתופסת המסורת הדתית בתוך מסגרת המפעל החינוכי ושיטותיו הוא תופעה בעלת משקל רב מבחינה תרבותית והיסטורית, בייחוד בעולם היהודי. הקבוצה חיפשה לענות על מעיין השאלות הבאות: כיצד ערכים אידיאולוגיים ודתיים נמסרים מדור לדור? אילו מערכות ממסדיות, קוגניטיביות ורגשיות מבטיחים מסירה שלמה ורצופה? מה גורם לשינוי בערכים, במחשבה ובדפוסי התנהגות, ומהו תפקידם של מערכות חינוכיות בשינויים ורפורמות אלו? אלו סמכויות דתיות קובעות לחינוך אסטרטגיה,תכן, ושיטה, ועד כמה משפיעות מאבקי כח בין רשויות דתיות על המפעל החינוכי? את מי באים לחנך מבחינת מגדר ונתחי חברה? קבוצת המחקר לא הגבילה את עצמה ליהדות אורתודוכסית וחרדית בת ימינו, אלא השווה בהרחבה גם את שיטות החינוך היהודי עם מסורות החינוך של דתות אחרות, ובעיקר אלה השייכות לחברה הנוצרית המודרנית המוקדמת באירופה. בפרט, הקבוצה חקרה והשוותה בין השינויים במחשבה ובפרקטיקה החינוכית בתרבות האירופאית הנוצרית במהלך המאות ה-17 וה-18 לבין ההתפתחות החינוכית המקבילה בחברה היהודית שחלה במאות ה-18 וה-19, וכן לבין שיטת החינוך החרדית המודרנית.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' מיכאל הד ז"ל, פרופ' עמנואל אטקס, פרופ' תמר אל אור, פרופ' ברוך שוורץ, ד"ר אסף בן-טוב, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, ד"ר אבי ליפשיץ, ד"ר מיכל קרב-אל טובי.

קבוצת המחקר "יהודים וערים: מרחב עירוני, מקום יהודי?" שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תש"ע-תשע"ב, לקחה על עצמה לבדוק מחדש את ההקשרים, הלרוב מופשטים, בין יהודים והסביבה העירונית. יהודים נתפסו רבות כדוגמה מושלמת לעם עירוני. באירופה ובצפון אמריקה דמויות מגוונות ומשפיעות כגון קארל מרקס, גורג' סימל, רוברט פארק, ג'ון היגאם, ארתור רופין, וולטר בנג'מין, ודמויות מובילות באמנות החל מפרנץ קפקא וכלה בוודי אלן, טענו כולם שלא רק שיהודים העדיפו לגור בערים, אלא שתבניתם ה"מוטבעת" של מגורים עירוניים בעצם עיצבה את דרך חייהם והשתקפה בעולמם. יהודים לא היו רק מקרה ראשי של הסתגלות עירונית, אלא גם שירתו כאבטיפוס לטווח שלם של חשיבה חברתית חדשה וייצוג תרבותי של החוויה העירונית והעולם המודרני. ניתוח ביקורתי של הקשרים וההשפעות בין יהודים וסביבתם העירונית הפך לתחום מחקר בסיסי בהקשר של מדינות וערים יחידות במחקר המודרני. אך נדיר הוא מחקר אשר נכנס במידה רחבה לתחום הבין-תרבותי. קבוצת המחקר "יהודים וערים" סקרה את הטווח של הקשרים העירוניים-יהודיים הן בהיבט דיאכרוני והן בהיבט סינכרוני, על פני המפה היהודית-תרבותית המודרנית.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר סקוט אורי, פרופ' סדרה אזרחי, פרופ' אלי לדרהנדלר, ד"ר מיכאל סילבר, ד"ר יקיר אנגלנדר, ד"ר גלי דרוקר בר-עם, גב' שרה ינובסקי, גב' נעמה מישר, ד"ר דביר צור.

קבוצת המחקר "כוחה של תמונה: המשכיות תרבותית בעולמות משתנים, דימויי השליט במזרח התיכון", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ג-תשע"ה, בחנה המשכיות תרבותית בעולמות משתנים. דימויי השליט במזרח התיכון 3250 לפסה"נ עד 1600 לספירה בקירוב מאז ראשיתן של התרבויות העירוניות במזרח הקרוב הפיצו מנגנוני המלוכה מסר אידיאולוגי הנוגע ללגיטימיות של מעמדם, לזכויותיהם ולחובותיהם. הקבוצה בדקה את הביטויים החזותיים של המסרים המלכותיים הללו ואת שרידותם במסגרות המשתנות של האזור. שכן, למרות הגמוניה של שפות נבדלות, דתות שונות, שינויים דמוגרפיים ומהפכות באידיאולוגיות ובסדרי היום המדיניים, תפישות עתיקות יומין וסמלים חזותיים של עבר מלכותי מעולם לא נעלמו אלא נשמרו וטופחו בצורה זו או אחרת במשך ששת אלפי השנים של תרבויות המזרח הקרוב. התופעה של המשכיות תרבותית המשקפת, לעתים, מגמות מודעות ושאינן מודעות לשימור הזיכרון, והיא הייתה לב ליבו של פעילות הקבוצה. במהלכה, הושוו ביטויים חזותיים של מלכים ומלוכה, משמעויות חברתיות, פוליטיות ודתיות, וכן הסיבות ואת הדרכים לשרידותם. באמצעות ניתוח הייצוגים התמוניים של המלכוּת בהשוואה לטקסטים, הקבוצה עמדה על ייחודה של השפה החזותית ושונוּתה מן הביטוי הכתוב תוך הכרה ששני המבעים הללו אינם בהכרח זהים או תואמים. ההכרה במתח המובנה שבין תמונה לטקסט שימשה אמצעי לחשיפתם של רבדים תרבותיים נסתרים, אמביוולנטיים ובלתי-פתירים בתרבות או בתקופה נתונים בכל הנוגע לתפישת השלטון.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' טלי אורנן, ד"ר ארלט דוד, פרופ' רחל מילשטיין, ד"ר גלית נגה-בנאי, מר רענן אייכלר, גב' דנה ברוסטובסקי-גלבוע, גב' אנה גוטגרץ, גב' ליאת נאה.

קבוצת המחקר "עולים ויורדים: חציית גבולות בין שמים וארץ בתרבות יהודית לדורותיה", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ו-תשס"ח, יקשה לבחון את שלל גילויה של תופעת חציית הגבולות, שלא לומר פריצתם, בין המישור האנושי וזה העל-אנושי. שמה של הקבוצה נלקח מחלומו של יעקב (בראשית כ"ב), הממחיש באמצעות סולם "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" את מכלול מרכיביה של סוגיית הקשר בין עולם של מעלה ועולם של מטה. התערבבות האלוהי בגשמי מהווה פרדוקס מסויים בכך שתופעת הגילוי היא אירציונאלית ביסודה ונטולת עקבות וראיות, אך היא משמשת מקור סמכות אמיתי ומרכזי בהיסטוריה של הדת. מתוך מודעות למורכבות המחקר שלהם, בני הקבוצה בודדו שישה נושאי משנה מתוך נושא המחקר רב הפנים ורב ההיקף: (1) גן עדן, אתר עברו הראשיתי של האדם אשר גורר את משמעותו המטאפיזית גם להווה כמושא כיסופים. (2) החלום, כלי מעבר בין העולמות ואמצעי לרכישת דעת שמימית ומקור לכינון סמכות. החלום זוכה לביטוי ספרותי עשיר במקרא, בספרות חז"ל, בספרות הסוד והחסידות. (3) "עולים ויורדים", בני אדם העולים שמימה ויורדים חזרה נושאים ברוחם מסר אלוהי. (4) דמויות מתווכות וישויות ביניים מן העולם הנעלם, (כגון בת קול, שדים או רוחות מתים) המתגלים לתושבי הארץ כמקור סמכות. (5) ערוצים ממוסדים וערוצים חתרניים לחציית גבולות: התפילה הנבואה, ולימוד תורה מחד; השבעות, פראקטיקות מאגיות והורדת מלאכים מאידך. (6) ההיבט המגדרי, בחינת המשותף והמפריד בין גברים לנשים בחציית גבולות בין שמים וארץ.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' רחל אליאור, פרופ' יורם בילו, פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' אביגדור שנאן, גב' נורית הירשפלד, גב' חנה וורסמן, ד"ר גילה וכמן, מר אדם קלין-אורון, ד"ר נח חיות.

קבוצת המחקר "על דת המקום ועל דת הקהל: כתות מול כנסיות, מקדש מול בתי כנסת", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ז-תשס"ט, ביקשה לחקור את היחס בין שני זוגות של ניגודים אשר עד כה נחקרו בדרך כלל כל אחד בהקשרו הנפרד. הניגוד הראשון הוא זה שבין דת המתמקדת במקום מסוים שהאל קידש לעומת דת שמספר מרכזיה כמספר קהילותיה. אולם לדיכוטומיה פשוטה זו הסתעפות מורכבת גם אל עבר השוני באופי הריטואל (קרבן לעומת תפילה) וסגנון הריטואל (פורמאלי לעומת בלתי-פורמאלי), וכן בענייני ריבונות והנהגה (כוהנים מלידה לעומת רבנים מבחירה), ובמעמד הקהילה בכלל. בדומה לכך, כתות שונות נבדלות מכנסיות לא רק בעקרונות דוקטרינאריים מסוימים או במערכת נורמטיבית מחודשת, אלא מחזיקות הן אף בגרסאות משלהן לאמונות ולפולחנים המקובלים בכנסייה, שלא לציין את השוני החד באג'נדה הפוליטית, וכפועל יוצא מכך בקוסמולוגיות ובאסכטולוגיות מיוחדות המסבירות את היבדלותם מן הממסד הכנסייתי. הקבוצה השקיעה את שלוש שנותיה בחקר הזיקה בין שני זוגות ניגודים אלו, בנסיון להבין באמצעות פרספקטיבה השוואתית את האחד באמצעות השני. זאת מתוך אמונה כי הגישה הסוציולוגית הנפוצה בחקר כתות וכנסייה עשוי להשליך אור על המעבר של היהדות ממקדש לבית כנסת. ולהיפך, הגישה ההיסטוריוגראפית הרווחת בתיאור אותו המעבר עשויה באותה מידה להבליט דקויות חשובות בשוני בין כת לכנסייה. למשל, חקר בתי כנסת, שהיו קיימים הן לפני והן אחרי חורבן הבית, בהשוואה למקדש עשוי להוביל להבנה טובה יותר את מצב היהדות בזמן שהממסד נעלם; ומדוע וכיצד קרה שלמרות ריבוי הכתות (פרושים, צדוקים איסיים וכו') שאפיין את תקופת הבית השני, שרדה רק כת אחת שנהייתה ברבות השנים לדת נפרדת.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר גדעון ארן, פרופ' זאב וייס, ד"ר אסתר חזון, פרופ' דני שוורץ, ד"ר נעמה וילוז'ני, ד"ר אורי שוורץ, ד"ר נדב שרון, ד"ר מיכאל תובל.

קבוצת המחקר "צליל, דימוי ומרחב", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ו-תשע"ח, חקרה ליטורגיה ואמנויות כמעצבי זיכרון תרבותי בימי הביניים. בבסיס המחקר עמדה ההנחה שליטורגיה היא מטבעה רב תחומית, מורכבת לא רק מטקסטים וממוסיקה אלא היא חוויה דתית במרחב וככזו היא מכילה מרכיבים חזותיים ואף מתבססת עליהם. הטקס הליטורגי פונה אל מכלול החושים של המאמינים, ואלה אינם נותרים אדישים לו. קבוצת המחקר, שהורכבה מארבעה היסטוריונים של ימי הביניים, בהם מוסיקולוג ושתי היסטוריוניות של אמנות, ביקשה להתעמק בטקס הליטורגי שבמרכז החוויה הדתית ובתרומתו לעיצוב הזיכרון התרבותי של החברה הימי-ביניימית. הקבוצה חקרה את המסורות הסמליות המשתקפות בליטורגיה ובאמנויות, המניעות ומעצבות משמעות בזיכרון התרבותי המקומי והאוניברסאלי, בארץ הקודש ובאירופה. הקבוצה ביקשה לאפיין את המרכיבים הוויזואלים, הכתובים והמושמעים של הטקסים הליטורגים ואת האופן בו עיצבו יחדיו את זיכרונו התרבותי של המאמין הנוצרי או היהודי, ובנו את זיקתו לקהילה אליה השתייך.  

חברות וחברי הקבוצה: 

פרופ' שרית שלו-עיני, פרופ' איריס שגריר, ד"ר יוסי מורי, פרופ' גלית נגה-בנאי, גב' נטע אמיר, גב' נועם ידין-עברון, מר אורי יעקב, גב' אביה שמש.

קבוצת "דרכי יצירת קנון: המקרה של גניזות קהיר", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ג-תשס"ה, ביקשה לענות על השאלה מה גורם לחיבורים מסוימים לזכות במעמד קנוני ולהכחיד את זכרם של חיבורים אחרים. סוגיה זו מעסיקה חוקרים ברוב המדעים העיוניים ונשאלת בכל תחומי המחקר במדעי הרוח, בכל דיון הנשען על בחינה היסטורית של תופעה חברתית ומשפטית, בין חוקרי הסוציולוגיה של התרבות, האנתרופולוגיה ההיסטורית וההיסטוריה של הספר, אצל מי שעוסקים בהיווצרות הזיכרון ובארגון הידע. לשאלה זו נודעת משמעות מיוחדת בקרב חוקרי הספרות היהודית, שכן היא נוגעת לדרכי היווצרותו של "ארון הספרים היהודי"– מחוז שימורה של התרבות היהודית לעם שלא חי על אדמתו במשך רוב שנות קיומו. הגדרת תכולתו של "ארון הספרים היהודי" עומדת היום במוקד הדיון החינוכי בזיקה למשימות ההנחלה וההנצחה של יצירות במאבק על ה"זהות היהודית" וה"המשכיות היהודית". קבוצת "קנון וגניזה" התמקדה בגניזת קהיר כדי לסייע בהבהרת השאלה הזו. הגניזה בקהיר – כשמה הן היא – מחזיקה מאגר שלם של מקורות (חיבורים ויצירות) שהיו פעם בשימוש אך שנגנזו, כלומר לא שרדו. ההשוואה בין מאגר המקורות שלא שרדו עם "פליטת הספרים" שכן שרדו מלמדת אותנו רבות על תהליך ההיווצרות של קנון, שבמהלכו נפלטים ונשכחים מקורות רבים. מטרת הקבוצה הייתה לגבש ולהציע מודל ראשון מסוגו לתחומי לימוד רבים אחרים הנשענים על טקסטים היסטוריים, בכל הנוגע לכללי השקיעה וההשכחה מזה, ולכללי ההתקבלות והקנוניזציה מזה.

חברות וחברי הקבוצה:

פרופ' מנחם בן-ששון, פרופ' רוברט ברודי, פרופ' עמיה ליבליך, ד"ר דנה שלו, מר זאב אלקין, ד"ר מיה בניש ויסמן, גב' גבריאלה סרה, ד"ר צבי שטמפפר, ד"ר יואל רגב.

קבוצת המחקר "שאלה של זהות", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשע"ה-תשע"ז, ביקשה להציב את המרכיב רב ההשפעה "זהות", האישית והקבוצתית, במרכז מחקרה. הנחת המוצא של המחקר הייתה כי כי "זהות" אינה מצב סטטי אלא תהליך דינמי של התגבשות והשתנות. מושג חובק עולם זה משפיע, לדוגמה, הן על האופן בו הפרט מגדיר את עצמו ביחס לסביבתו והן על יחסים או מלחמות בין עמים ודתות. בדור האחרון חל גידול ניכר בעיסוק המחקרי בסוגיות של זהות, תחילה במדעי החברה ואחר כך גם במדעי הרוח בתחומים כגון היסטוריה וארכיאולוגיה. עיסוק אינטנסיבי זה הוליד תמורות מרחיקות לכת באופן בו מובנות הזהות, משמעותה או דרכי התגבשותה. למרות ההתקדמות הרבה בנושא נותרה ה"זהות" במידה רבה מושג חמקמק והדעות חלוקות, לדוגמה, בדבר האופן, או עצם האפשרות, ל"מדוד" אותה או לתארה. מטרת הקבוצה הייתה, לפיכך, לזהות את ההשפעה שיש לגורמים, להקשרים ולסיטואציות שונות על ההתגבשות ואופני הביטוי של זהויות בקרב קבוצות שונות ובהקשרים היסטוריים וסוציו-פוליטיים שונים.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר ג'פרי הרמן, ד"ר נח חכם, ד"ר עוזי ליבנר, פרופ' לילך שגיב, מר בני ארובס, מר פטר זילברג, גב' מגדלנה לושצ'ינסקה, גב' דקלה ריבלין כץ.