קבוצת המחקר "דעת ומכאוב: הבניות תרבותיות של הסבל", שפעלה במרכז מנדל סכוליון בשנים תשס"ח-תש"ע, ביקשה לבחון את הכאב כאירוע תרבות, חוויה אישית ותהליך פיזיולוגי היוצרים תופעה עיקשת אשר מפגינה נחישות והתמדה היסטורית למרות התהפוכות האפיסטמיות הרבות שעבר לאורך ההיסטוריה האנושית, וחוליית קישור בלתי ניתנת להעלמה בין כל היבטיה של התרבות האנושית. הצורך האנושי לבטא כאב ולהעניק לו הסבר מקובע בתוך תרבויות האדם, ועל כן חקר הכאב בעבר ובהווה הוא מרכזי להבנתה של כל תרבות באשר היא. כל ארבע מסגרות החשיבה בהן אנו עוסקים – יהדות, נצרות, סוציולוגיה ומדע – מחפשות ומעניקות משמעות לכאב. חוקרות וחוקרים ברחבי העולם מתמודדים עם תחום חדש ומסובך, ההיסטוריה של הרגשות, וההיסטוריה של התחושות הנלווית אליה. מלכתחילה נחלקו החוקרים לשתי סיעות. קבוצה אחת, בהשפעת הפסיכולוגיה, גרסה שסדנא דארעא חד הוא, ואין הבדל בין תחושות היסוד של יחידים או קבוצות אנושיים בזמנים ובתרבויות שונות. מספר מסוים (המשתנה תדירות) של תחושות יסוד משותפות אשר על תשתיתן בונה כל תרבות את תגובותיה למציאות. אולם ככל שהמחקר הולך ומעמיק, מסתבר כי ההבדלים בין הרגשות והתחושות המתוארים בתרבויות ובזמנים שונים כה רב, שאי אפשר לקבוע בבירור מהן תחושות יסוד ומהן תחושות שמקורן במבנה-על תרבותי. עד היום הזה לא הצליחו חוקרים לאתר רגש או תחושה חפים מכל מבנה והבעה מוכתבי תרבות, ועל כן מסכימים רוב ההיסטוריונים כיום כי כל שניתן לנו לחקור הוא ההבעות של תחושות וההתייחסות אליהן, ומוטב לזנוח את הויכוח שאינו ניתן לפתרון. קבוצת "דעת ומכאוב" הציעה להתבונן בכאב כמוקד מחקרי כלל-אוניברסיטאי – הן כמושא מחקרי "טהור" והן כמושא למניפולציה, שירוש (ארדיקציה) וגירוי טיפולי. הקבוצה הפגישה זירות וטכניקות שונות – מרפאים/ות, פרקטיקות תרבותיות והיסטוריות שהתמודדו עם הכאב; ביולוגיה של העברה עצבית של כאב וחקר אנתרופולוגי של הכאב. כל זאת תוך הקשבה לקולו של הסובל.

חברות וחברי הקבוצה:

ד"ר עתניאל דרור, פרופ' לאונה טוקר, פרופ' אסתר כהן, ד"ר מנואלה קונסוני, ד"ר מיכל אלטבאואר, ד"ר עמרי הרצוג, ד"ר נעמה כהן-הנגבי, ד"ר נועה ששר.