הבחירה בשם סכוליון נולדה מתוך אסוציאציה לטקסט ספרותי מפורסם. בימי הבית השני נוצרה "מגילת תענית" – רשימה קצרה של מועדים שמחים בהם אסורים התענית וההספד. הרשימה הזו הסתפקה בציון תאריכים, ולא פירטה את הרקע ההיסטורי של המאורעות המשמחים הנזכרים בה. לפיכך הוסיפו לה מאוחר יותר פירושים ממקורות שונים המשלימים את החסר והמתארים את פרטי המאורעות. כך, למעשה, התקיים טקסט ראשי ולצידו הערות המפרשות אותו.
לאחר חורבן הבית השני התבטל תוקפה של מגילת תענית והיה מקום לצפות שהיא תישכח, אולם הדבר לא קרה. מגילת תענית ניצלה משכחה בזכות הפירוש שלה, העשיר והמעניין, כך שרק בזכות ההערות נשתמר הטקסט. ההיסטוריון היינריך גרץ הציע לקרוא לפירוש הזה בשם "סכוליון". כשחיפשנו שם למרכז עלתה האסוציאציה הזו – בה "סכוליון" מציל משכחה טקסט קלאסי ישן ומעניק לו חיים חדשים.
למילה סכוליון יש ביוונית משמעות נוספת, חמורת סבר פחות. משמעותה היא גם פנאי, leisure. הזיקה בין פנאי לבין הרחבת דעת מזכירה את מאמר חז"ל בבבלי מגילה (ג ע"ב): "איזו היא עיר גדולה – כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן – הרי זה כפר". ה"בטלנים" הללו הם תרגום לעברית של המילה schole ממנה נגזר ה-scholar באנגלית. הקשר בין תרבות פנאי ובילוי לבין מחקר ולימודים מזכיר את טענתו של יוהאן הויזינחה לפיה במהות הפעילות הרוחנית-אנושית עומד ה"אדם המשחק", ה-homo ludens. אדם הפועל בתוך כללי משחק שיוצרת מציאות בדיונית פרי רוחניותו, ולא פרי הצרכים הביולוגיים והחומריים. בימי הביניים קראו לכך "נפש רחבה", כי רק בעל הזמן הפנוי יכול להרשות לעצמו את המותרות של העיסוק בענייני רוח. כך שגשגה התרבות היהודית בספרד, כך פרחו להם ענקי הרוח של הרנסאנס כך פעלו הסאלונים של ברלין. ואנחנו זכינו שקרן מנדל תיתן בנו אמון, בהקמת מרכז מנדל סכוליון.